פסק-דין בתיק פש"ר 1966-09

מונחת בפני בקשתו של המנהל המיוחד לנכסי החייבת אסתר עופר, לאשר לו מימוש של נחלה ובית מגורים הבנוי עליה במושב בית ינאי; עניין לנו בנחלה אשר שטחה כ-20 דונמים, ובה מתגוררת החייבת עם שלושת ילדיה.

ביום 28.3.11, לאחר דיון בבית המשפט, הושג הסכם המדבר בעד עצמו בין הצדדים בכל הנוגע לאורח מימוש הנכס וחלוקת התמורה בין תיק פשיטת הרגל של בעלה של החייבת לבין תיק פשיטת הרגל של החייבת עצמה. אלא שעתה, שינו החייבים טעמם והם מתנגדים למימוש.

טענתם העיקרית הינה כי טרם התגבשה מצבת החובות, אשר עתידה להיות נמוכה יותר מכפי שנחזה במבט ראשון. אי לכך, ובעיקר נוכח העובדה כי כבר פונתה מנכס מגורים אחר בקיסריה, יש להמתין וליתן לה אפשרות להציע הסדר שאינו כולל מימוש הנחלה.

התנגדות אחרת לבקשה , הינה התנגדות הנושה המובטח; בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, אין עסקינן בבנק או בגוף דומה, אלא בנושה מובטח שהוא קרוב משפחה של החייבים . הנושה המובטח מודה כי לא פעל במשך שנתיים למימוש הנחלה, אולם טוען כי עשה זאת כדי לא למהר ולעקור את החייבים מביתם, ואין בכך כל פסול; לשיטתו, ערך הנכס נמוך בהרבה מכפי שטוען הנאמן, כך שממילא הוא יהיה הנהנה העיקרי, אם לא היחיד מן המימוש. דבר זה נותן משנה תוקף להלכה המכירה במימוש הנכס כחלק מזכותו של הנושה המובטח, בין אם במסגרת הליכי כינוס נכסים ובין אם במסגרת הליכי הוצאה לפועל.

עיינתי בבקשה, ונערך דיון בו השלימו הצדדים את טענותיהם בעל-פה.

1.                  עניין לנו ב"משולש יחסים" שנוצר לא פעם בהליכי פשיטת רגל, אשר קודקודיו הינם:

א.                  חייב ומשפחתו, המתגוררים בבית ששוויו נחזה כגבוה;

ב.                   הנושים הלא מובטחים, התרים אחר מקורות מימוש בכדי להגדיל את אחוז הפרעון שיביא להם ההליך;

ג.                    נושה מובטח, אשר הינו בעל זכות קניינית על הנכס, ואשר האינטרסים שלו שונים מן האינטרסים של הנושים האחרים. זאת, גם אך לא רק נוכח העובדה, כי לא זו בלבד שהוא זכאי להנות ראשון מפירות הנכס, אלא שאף מרוץ הריבית הגבוהה שנושא החוב לטובתו אינו נבלם בשל צו הכינוס.

אזכיר כי במקרה הספציפי שבפני, הנושה המובטח מתייחד אף בכך, כי הוא קרוב-משפחתם של החייבים. דבר זה, אף לשיטתו הוא, השפיע על שיקוליו; וודאי וודאי, שבית המשפט אינו יכול "לגנות" את העובדה כי קרוב משפחה נוהג בשארי-בשרו באורח שונה מהתנהלות בנק מסחרי, ואינו ממהר "להשליך אותם מביתם". אלא, שכפי שיובהר בהמשך החלטתי זו, התנהלות זו - אף אם האינטרס לנקוט בה הינו מובן - אך מחדדת את הבדל (ושמא אף ניגוד) האינטרסים בין הנושה המובטח לבין הנושים הרגילים.

2.                  החייבת, מטבע הדברים, מעוניינת להמשיך ולהתגורר בבית, ולמצער - לדחות את המימוש זמן רב ככל האפשר. לעניין זה אעיר; לכאורה עולה בעייתיות רבה בכל הנוגע להלימה בין טענותיה (וכן טענות החייב המצטרף לדבריה) כיום, לבין הסכמה מיום 28.3.2011 עליה חתמו החייבים, שהיו מיוצגים ביצוג משפטי. לפי הסכמה זו:

" הבית בבית ינאי ירשם על שם החייב אגב גירושין, והמימוש שלו לאחר תשלום הוצאות המימוש, על פי חוק, התמורה נטו תחולק באופן שבו 70% לקופת פשיטת הרגל של החייבת ו-30% לקופת פשיטת הרגל של החייב".

הסכמה זו, כך נראה, מדברת בעד עצמה, וקשה עלי עד מאד הפרשנות - המאולצת למדי - שמנסים החייבים לטעון לה כיום. פרשנות לפיה עסקינן אך ורק ב"הסכמה תאורטית למימוש בעתיד", היה ויבשילו תנאים מסויים שטרם הבשילו. אכן, יתכן והיה מקום לפרשנות זו, לו עסקינן היה בהסכמה בהתדיינות "פנימית" בין החייבת לחייב (למשל: במסגרת הליכי פירוד בבית הדין למשפחה). אלא, שבנסיבות המקרה מדובר בהסכמה שסיימה דיון בו היו מעורבים, במישרין, בעלי התפקיד השונים , שהם נאמני ציבור הנושים . ספק גדול, אם היו אלו גם אלו טורחים ב"דיון תאורטי" שאין לו כל נפקות מעשית.

3.                  יתר על כן; אף לגופם של דברים, טיעוני החייבת טומנים בחובם מימד לא מבוטל של בעייתיות. אמנם, חלק מהטיעונים אינם מופרכים על-פניהם, ויש ליתן עליהם את הדעת:
אין צורך להכביר מילים, כי פינוי אדם מביתו הינו מהלך דרסטי, אשר מידת פוגענתו אינה מסתכמת אך ורק בצד הכלכלי-כספי גרידא. אי לכך, אל לו לבית המשפט להקל ראש בסעד כזה, ולתיתו בלא צורך ממשי - וודאי וודאי, מקום בו הדבר אינו מועיל לנושים באורח ממשי, ואילו ה"נהנה" היחיד אינו אלא בעל התפקיד, אשר גובה שכר-טרחה נכבד באחוזים מדמי המימוש.

אי לכך, שקלתי ברצינות רבה מקצת מטענות החייבת, ובעיקר את העובדה כי אף במצב תאורטי, תפונה מביתה כבר "מחר בבוקר", והתמורה תופקד אצל בעל התפקיד, ממילא לא יהיו הנושים הרגילים זכאים לקבל מאומה, עד לסיום הליך בדיקת תביעות החוב; רק אז, יקבע כמה זכאי כל אחד מהם לקבל, אם בכלל.

אעיר; אף אם ישנו סיכוי כי מצבת תביעת החוב תקטן בסיום הליך הבדיקה, הרי שהחייבת - בנסותה להסתמך על כך כי יתכן מאד שחלק מתביעות החוב ימצאו משותפות לה ולתיק פשיטת הרגל הנפרד של החייב, התעלמה מכך כי בהתאם להסכם מיום 28.3.11, הרי שאף תמורת המכר ממילא תהיה "משותפת" לשני התיקים, קרי - לא מלוא התמורה, אף לאחר ניכוי ההוצאות, המיסים והנשיה המובטחת, תגיע לתיק פשיטת הרגל שלה דווקא. קרי, לא רק מקצת החובות, אלא גם הנכס, יהיו ממילא משותפים לשני התיקים - ויוצא כי במידה מסויימת, למצער, הרי ששתי מושכלות אלו "מקזזות" זו את זו.

4.                  מאידך גיסא, הרי שמעבר לבעיה הדיונית כבדת המשקל בדמות ההסכם מיום 28.3.11, הרי שהחייבת, במלוא הכבוד הראוי, לא נתנה דעתה כדבעי לכמה נקודות בעלות משקל - הן בנסיבות המקרה, והן ברמה הציבורית-כללית הנוגעת ל"מסר" שבהליכי פשיטת רגל.